למה לעבוד על החרדה? לא עדיף פשוט להימנע?

״אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה להתחיל לעבוד על החרדה הזאת. כל השנים הסתדרתי בדרך שלי. כשידעתי שמשהו עלול לעורר בי פחד, פשוט נמנעתי ממנו. לא הלכתי. ויתרתי. מצאתי דרך לעקוף את מה שקשה לי. אז למה עכשיו להיכנס לכל ההתמודדות הזאת?״

הקשבתי לה, ואמרתי: ״את צודקת. ההימנעות באמת עובדת לך. אם ככה הסתדרת כל השנים, אולי באמת אין סיבה לגעת בזה. אולי פשוט נמשיך להימנע?״

היא חשבה לרגע, ואמרה:

״אבל את החתונה של אחיינית שלי פספסתי. וזה כאב לי. וכבר שואלים אותי בשקט אם הכול בסדר.״

ככה זה עם פחד. ככל שבורחים ממנו, הוא גדל.

כי בכל פעם שאני נמנעת, אני בעצם אומרת לעצמי: "זה באמת היה מסוכן. טוב שנזהרתי." והפחד שומע, ומתחזק.

ולאט לאט מפחדים מעוד דבר, ועוד דבר. כמו כל דבר שמאכילים אותו, הוא רק הולך וגדל.

הדרך החוצה היא לא לקפוץ למים העמוקים, אלא לעשות צעדים קטנים, בהדרגה ובליווי, לעבר מה שמפחיד.

בכל פעם שעושים צעד כזה, החרדה לומדת משהו חדש: שאפשר. ולאט לאט היא מתכווצת בחזרה.

הימנעות מרגיעה לרגע, אבל מגדילה את החרדה לאורך זמן.

המטרה היא שהפחד כבר לא יחליט במקומך לאן ללכת, את מי לפגוש ועל מה לוותר.

אם קראת עד כאן והרגשת ״זו אני״, אם יש מקומות, מפגשים או חוויות שכבר ויתרת עליהם בגלל החרדה, אפשר להתחיל בצעד קטן. ולא צריך לעשות אותו לבד.