עשיתי הכול כדי להרגיע אותה, וזה לא עבד

השבוע אמא אחת כתבה לי:

מלכי, חזרנו הביתה מאוחר. כולם היו עייפים, והקטנה שלי כבר הייתה על הקצה. היא רצה לפנינו, נכנסה הביתה וטרקה לי את הדלת בפנים. ניסיתי הכול. דיברתי בשקט, חיבקתי, שאלתי מה קרה, הצעתי לה משהו טעים... ושום דבר לא הלך. היא רק התעצבנה יותר. מה יכולתי לעשות אחרת?

ואני רוצה לענות לה, וגם לך, אם זה מוכר לך.

קודם כול, עשית המון. ודווקא בגלל זה זה לא עבד.

כשילדה טורקת לך את הדלת בפנים, ואת מגיבה בפיוס, בחיבוק ובהצעות, היא שומעת מסר מבלבל: "מה שעשית עכשיו בסדר."

ואת? מבפנים את כבר רותחת. אבל מתאפקת. כי הבטחת לעצמך לא לכעוס.

ואז זה מצטבר. עוד טריקה, עוד חוצפה, עוד "לא בא לי", עד שיום אחד את מתפוצצת. ואוכלת את עצמך.

כי כעס הוא סימן. שצריך להציב כאן גבול.

גבולות זה לא התעללות. להגיד לא, זה לא להיות אמא רעה. זה להיות אמא.

אז מה אפשר לעשות ברגע של הדלת הטרוקה?

להפסיק לנסות להרגיע, ולהגיד פשוט: "אני כועסת. מה שעשית עכשיו זה חמור."

בלי לפייס. בלי להסביר עשר פעמים.

היא כנראה תבכה. אולי תתעצבן עוד יותר. וזה בסדר. לא התפקיד שלך להעלים לה כל רגש קשה.

ילדים לא צריכים אמא שאף פעם לא כועסת. הם צריכים אמא שיודעת לכעוס נכון, ולשים גבול בלי להרגיש אשמה.

הרבה פעמים דווקא אנחנו, שהכי מתאמצות להיות "טובות", נתקעות בלופ הזה: מוותרות, מתאפקות, ואז מתפוצצות.

אם קראת עד כאן והרגשת "זו אני", אם גם את מתאפקת ומתאפקת, ואז מוצאת את עצמך צועקת, ולא יודעת איפה עובר הקו בין גבול לבין פגיעה,

זה בדיוק מה שאנחנו עושות בתהליך האישי שלנו.