"אמאאא! אין לי נעל!"

שבע וחצי בבוקר. כולם כבר בדלת. התיקים על הגב, הקטן בעגלה, ואת כבר רואה את השעון רץ.

ואז מגיעה הצעקה מהחדר: "אמאאא! אין לי נעל!"

ואחריה, כמובן, הבכי.

נועה, אמא שאני מלווה, סיפרה לי השבוע בדיוק על בוקר כזה.

אמרתי לה: תפסיקי לבכות. אמרתי לה: היית צריכה לשים במקום. אמרתי לה: תחפשי במקום לבכות!

הכול נכון. הכול הגיוני. ושום דבר לא עבד.

הבכי רק התגבר, הנעל לא נמצאה, ונועה יצאה מהבית עם פקעת של עצבים בבטן.

למה זה קורה?

תחזיקי רגע את כף היד מולך. תקפלי את האגודל פנימה, ותסגרי עליו את ארבע האצבעות.

האגודל הוא החלק של הרגש. האצבעות שמכסות אותו הן החלק של השכל, של ההיגיון, של "רגע, בואי נחשוב מה עושים".

וכשמגיעה סערה, לחץ, תסכול, פחד, האצבעות פשוט קופצות למעלה.

נשאר רק הרגש.

ובאותו רגע, כל ההסברים שלנו, הכי נכונים והכי הגיוניים, פשוט לא מגיעים לאף אחד. אין להם לאן להיכנס.

ילד בסערה לא צריך פתרון. הוא צריך מישהו שיחזיר אותו לקרקע.

אז מה כן?

במקום "תפסיקי לבכות", משהו כמו: "וואי, זה ממש מלחיץ. כולם מחכים, ואת לא מוצאת את הנעל. זה באמת לא נעים."

זהו. בלי פתרון. בלי מוסר.

נשמע כמו בזבוז זמן כשכולם בדלת, נכון?

אבל ברגע שהיא מרגישה שראו אותה, האצבעות חוזרות למקום. ומשם, ברוב הפעמים, היא תמצא את הנעל לבד.

ועכשיו, בכנות.

מה קורה כשזו את שהאצבעות שלה קופצות?

כשאת יודעת בדיוק מה "נכון" להגיד, וזה פשוט לא יוצא? כשברבע לשמונה בבוקר את כבר צועקת, ובשמונה ורבע אוכלת את עצמך?

את לא צריכה עוד טיפ. טיפים את כבר מכירה.

את צריכה להבין מה מקפיץ אותך, דווקא אצלך, דווקא ברגעים האלה, ואיך עוצרים את הלופ הזה.

זה בדיוק מה שאנחנו עושות בתהליך האישי שלנו.

אם קראת עד כאן והרגשת "זו אני", אם הבקרים אצלך נגמרים יותר מדי פעמים בצעקות, ואת רוצה שהילדים יזכרו אמא רגועה ולא אמא רותחת,